הארה, כביסה וגשמי הערב

yanay photos 127

״הסימנים הממשים המעידים על הגעה להארה ועל האמצעים להגיע אליה משתנים מאוד ואפילו הזקנים חלוקים בדעותיהם לגבי אופייה…״ (ג׳ק קורנפלד ״אחרי האקסטזה – ההארה בחיי היום יום״, עמ׳ 140)

אז אולי נתחיל בכך שהתרגום לשמו של הספר משובש. במקור שמו היה אמור להיות – אחרי האקסטזה, הכביסה. יכולות להיות סיבות שונות לכך שהעדיפו בהוצאה לאור של התרגום העברי להשמיט את הכביסה וללחוץ על עניין הההארה. הספר של קורנפלד אכן עוסק רבות בהארות, גם כפי שהן מבליחות בחיי היום יום. הוא ראה אור לפני כמעט ארבע-עשרה שנה והינו בפירוש אבן דרך בתולדות ספרות הניו-אייג׳. על החולשות הידועות של הז׳אנר, שטובל לרוב בשמאלץ ובאבסטרקטיקה, מחפה כתיבה כנה ומרשימה של המחבר. קיבלתי עליו המלצה ממאסטרית ישראלית ליוגה בשיטת איינגר שאיתה היה לי העונג להתכתב לפני כמה שנים. אם זכרוני אינו מטעני היא הסבירה שהוא עוסק בקושי לחזור אל היום יום אחרי ימים של רוממות הרוח ואני קישרתי את זה מיידית לנושא השיחה שלנו – כמה קשה לחזור מסדנת יוגה בסיני וכל מה שנשאר לך זה החול בבגדים המלוכלכלים.

סיני כבר לא בהישג יד ואפילו את הערבה עוד מעט יקלקלו לגמרי. אבל הספר, שאותו אני קוראת רק עכשיו, באמת מתעסק עם התמודדות בחיים איפה שהם נמצאים. כלומר, קרוב. יש בו מכל טוב: וידויים אנונימיים של מודטים בודהיסטים רבי שם, שדפקו תעופה רבתי וגם כאלה של נזירות אנשי דת יהודים וסופים על המפגשים שלהם עם הלפני ואחרי; התעמקות באפשרות של הארה שאף פעם לא באה אם מלחיצים אותה לבוא; אגדות הודיות ומשלי זן מלבבים בתוספת פרשנות מוצלחת בצד דברי הדרכה למבקשים אחר, וגם, על הדרך, מבהיר קורנפלד את עניין הספקות והסייגים ותפקידם בכוח. או ליתר דיוק – האופן שבו הם מקלקלים אצל חסרי האמונה. הנה, לסיום, שיר של משורר הזן היפני הנכבד ריוקן, כפי שתורגם על ידי ברוך גפן לעברית בהסתמך על תרגומו של ג׳ון סטיבנס לאנגלית, שעל אף שהוא מיד שלישית, הוא עדיין כחדש ומוצלח:

״חיי עלולים להיראות עגמומים/ אבל במסעותיי בעולם הזה/ הפקדתי את עצמי בידי שמים./ בתרמילי שלוש מידות אורז;/ ליד האח, חבילת עצים לבעירה./ אם מישהו ישאל מהו סימן / ההארה או האשליה, /לא אדע לומר -אושר וכבוד אינם אלא אבק. /עם רדת גשמי הערב אני יושב במעוני המבודד / ומותח את שתי רגלי בתשובה.״

(נילי)