מאחורינו ומאחוריו

הכותרות בישרו על תחיית השבים: מעצב האופנה רם הדרג השוקד על קבלת מחילה ג׳ון גאליאנו הצעיד את הקולקציה הראשונה שלו לבית מרטין מארג׳יאלה הבלגי. האירוע התקיים בלונדון, במולדתו האוהדת של גאליאנו בצל האירועים המזעזעים-מרתקים בבירת האופנה הצרפתית אשר מעבר לתעלה. ארבע שנים חלפו מאז תקרית הסלבריטאי המסטול והשיכור בפריז שתועד כשהוא פותח פה-ביוב על יהודים. הוא התנצל, היכה על חטא וסחב את הצלב של המודה והעוזב. לכולם ברור מזמן שאין לזה שום קשר לבגדים כי אם יותר לתהייה האם מי שחשף את פניה הכעורות והמכורכמות של התעשייה, יזכה אי פעם לעבוד בעיר הזאת.
גאליאנו הוא המעצב החשוב של דורנו. אפשר להתווכח על החמישיה הפותחת אבל לא על ההבדל בינו לבין הקולגות המשפיעים. רוחו של גליאנו איפשרה את המעבר מתכתיבים בעלי קודים בורגניים ואנכרוניסטיים לתפישה משוכללת ואירונית שביצעה בקודים הללו מעשים חתרניים. הוא היה דמות אידיאלית למרדף פאפאצי, בעל טמפרמנט של מורד יהיר עם הנטיה לדקאדנס ולייצנות. אי אפשר היה לדעת למה לצפות ממנו אבל אף פעם לא היתה שאלה בקשר לסנדרטים העילאיים. בתפקידו כמשיח שהגיח אחרי שנות השמונים הוא גרם לשילוב בין נובורישיות לסמרטוטים להיראות כמו בשורה מדליקה. הוא ייזכר כמקורי ונועז מבין אלה שהורידו את האופנה לרחוב, ביותר ממובן אחד.
אנה וינטור נתנה לו גב. קייט מוס יד. אבל גם שתי הנשים החזקות במיוחד הללו, שסייעו לו לטפס בחזרה על הבמה לא יועילו לגליאנו. תקופת הזוהר נמצאת מאחורינו לא פחות מאשר מאחוריו. תעשיית האופנה יכולה עדיין לשמש כבידור מרתק והסחת דעת קבועה, אך היא מזמן איבדה את האחיזה, מבוזרת ומדורדרת כפי שמעולם לא היתה. נוכחותו התוססת ומלאת השיגועים של גאלינו הצעיר מלפני עשרים שנה התאימה לתעשיה שהיתה עסוקה יותר ברוח התקופה ופחות בעצמה. כעת היא מפלטם של מי שנותרו לעמוד על הרגליים ויכולים לשלם בלי להניד עפעף את הסכומים המופרזים הנדרשים כדי להשתתף בחגיגה הממחזרת את עצמה, ששופינג היא בשבילם מילה לא מגעילה.
לפני שהיה פה אינטרנט, גאונים שהתחרעו על המסורת ושיבשו מוסכמות נחשבו פה לגיבורים של תרבות. נדמה היה שהשכילו לרקוד טנגו עם השטן הקפיטאליזים ובאחיזת עיניים אפילו להותיר אותו פה ושם, לפחות למראית עין, במערומיו. מקרה ג׳ון גליאנו – מי שהלביש את קרלה ברוני כרעית הנשיא סרקוזי בביקורם המלכותי הראשון בלונדון – הוא רק עוד אנקדוטה בשקיעתה של הזריחה. ללא קריצה ברווח שבין הטכניקה לפורמליזם, ללא לגלוג השורה על ההומז׳ים הרפלקסיביים וניצוץ משובה שיבצבץ בין הקפלים ושסעים, פסה החדווה. ההומור הסרקסטי ולא פעם מלוכלך שהפיל אותו בפח כבר לא רלוונטי. ממש כמו לכנות את פריז ברצינות בתואר – בירת האופנה.

(נילי)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *