:-) )-: )-;

book_797_big

״ראשיתה של המסורת הזן-בודהיסטית היא, לפחות על פי האגדה, בחיוך קל. כשהבודהא ותלמידו קאשייפא מחייכים זה לזה בהבנה הדדית של שדר לא מילולי. אך במסורת הזן נראה כי אותה הגדה זוכה לפיתוח שבו המרכיב הדומיננטי הוא צחוק שלוח רסן, חזק שמרעיד את הגוף-נפש כולו…

״…אולי מבכל מסורת אחרת, הצחוק, ולא החיוך המנומס, זוכה בזן ליחס של כבוד, כמפגן ספונטני של ערות והבנה. לפעמים הוא ביטוי של רוח שובבות, או אולי אפילו רוח שטות, שאינה מבקשת משמעות ואינה מתחפשת למדרגה בדרך להישג גבוה יותר. אין היא מבקשת אלא לבוא לידי ביטוי….

״…בזן שהייה זו ברגע ההווה כפי שהוא, ללא התנגדות לשינוי, היא השחרור עצמו ולכן המופעים של בכי וצחוק, שהמוסכמות החברתיות מבקשות להסתיר לפעמים, באים אצל אנשי הזן בקלות יחסית, בדומה להתנהגות של ילדים. אחד מסיפורי הזן המופרסמים מספר על באיג׳אנג שהתייפח בקול. חבריו הנזירים שאלות אותו למהות העניין והוא הפנה אותם למורה הזן מאדזה. מאדזה שלח אותם בחזרה לבאיג׳אנג, שהפעם צחק צעוק רועם. כשתהו על פשר ההתנהגות המוזקה אמר להם באיג׳אנג:

אז בכיתי ועכשיו אני צוחק״

(עמ׳ 131-2)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *