בליל ירח חסר

״אנשים קוראים לשלב אחד של הירח, ירח מלא, הם קוראים לשלב אחר ירח מוסיף והולך; במציאות, הירח תמיד עגול לגמרי, לא מתמלא ולא מתמעט. בודהא הוא בדיוק כמו הירח. בעיני גברים ונשים, נדמה שמראהו של בודהה משתנה, אבל לאמיתו של דבר, בודהא אינו משתנה.״

בוקיו דנדו קיוקאי, לקחי הבודהא (מתוך קנה לך בודהא מאת ג׳ף גרינוולד בהוצאת עם עובד)

ראי ראי

ריצ׳ארד ומארי פרימן
ריצ׳ארד ומארי פרימן

 

״האימון הוא כמו ראי. אנחנו פונים אל הראי בכל בוקר כדי לסדר את עצמנו לפני שנצא לעולם, והאימון הוא כמו ראי למה שבלב שלך ולמה שבתודעה שלך. אם נהיה מסוגלים לגשת אל האימון מהמרחב הפנימי, הוא תמיד יחדש. התנוחה השגורה והמוכרת תמיד מרתקת כי אנחנו משתמשים בה כאובייקט למדיטציה במקום לראות בה אמצעי להשיג משהו. בדרך כזו אפשר להתאמן ולהתאמן ולהתאמן – אולי לעד…״

ריצ׳ארד פרימן על אשטנגה יוגה מתוך ״גורוג׳י – דיוקנו של סרי ק. פטהבי ג׳ויס״ עמ׳ 278)

הארה, כביסה וגשמי הערב

yanay photos 127

״הסימנים הממשים המעידים על הגעה להארה ועל האמצעים להגיע אליה משתנים מאוד ואפילו הזקנים חלוקים בדעותיהם לגבי אופייה…״ (ג׳ק קורנפלד ״אחרי האקסטזה – ההארה בחיי היום יום״, עמ׳ 140)

אז אולי נתחיל בכך שהתרגום לשמו של הספר משובש. במקור שמו היה אמור להיות – אחרי האקסטזה, הכביסה. יכולות להיות סיבות שונות לכך שהעדיפו בהוצאה לאור של התרגום העברי להשמיט את הכביסה וללחוץ על עניין הההארה. הספר של קורנפלד אכן עוסק רבות בהארות, גם כפי שהן מבליחות בחיי היום יום. הוא ראה אור לפני כמעט ארבע-עשרה שנה והינו בפירוש אבן דרך בתולדות ספרות הניו-אייג׳. על החולשות הידועות של הז׳אנר, שטובל לרוב בשמאלץ ובאבסטרקטיקה, מחפה כתיבה כנה ומרשימה של המחבר. קיבלתי עליו המלצה ממאסטרית ישראלית ליוגה בשיטת איינגר שאיתה היה לי העונג להתכתב לפני כמה שנים. אם זכרוני אינו מטעני היא הסבירה שהוא עוסק בקושי לחזור אל היום יום אחרי ימים של רוממות הרוח ואני קישרתי את זה מיידית לנושא השיחה שלנו – כמה קשה לחזור מסדנת יוגה בסיני וכל מה שנשאר לך זה החול בבגדים המלוכלכלים.

סיני כבר לא בהישג יד ואפילו את הערבה עוד מעט יקלקלו לגמרי. אבל הספר, שאותו אני קוראת רק עכשיו, באמת מתעסק עם התמודדות בחיים איפה שהם נמצאים. כלומר, קרוב. יש בו מכל טוב: וידויים אנונימיים של מודטים בודהיסטים רבי שם, שדפקו תעופה רבתי וגם כאלה של נזירות אנשי דת יהודים וסופים על המפגשים שלהם עם הלפני ואחרי; התעמקות באפשרות של הארה שאף פעם לא באה אם מלחיצים אותה לבוא; אגדות הודיות ומשלי זן מלבבים בתוספת פרשנות מוצלחת בצד דברי הדרכה למבקשים אחר, וגם, על הדרך, מבהיר קורנפלד את עניין הספקות והסייגים ותפקידם בכוח. או ליתר דיוק – האופן שבו הם מקלקלים אצל חסרי האמונה. הנה, לסיום, שיר של משורר הזן היפני הנכבד ריוקן, כפי שתורגם על ידי ברוך גפן לעברית בהסתמך על תרגומו של ג׳ון סטיבנס לאנגלית, שעל אף שהוא מיד שלישית, הוא עדיין כחדש ומוצלח:

״חיי עלולים להיראות עגמומים/ אבל במסעותיי בעולם הזה/ הפקדתי את עצמי בידי שמים./ בתרמילי שלוש מידות אורז;/ ליד האח, חבילת עצים לבעירה./ אם מישהו ישאל מהו סימן / ההארה או האשליה, /לא אדע לומר -אושר וכבוד אינם אלא אבק. /עם רדת גשמי הערב אני יושב במעוני המבודד / ומותח את שתי רגלי בתשובה.״

(נילי)

 

:-) )-: )-;

book_797_big

״ראשיתה של המסורת הזן-בודהיסטית היא, לפחות על פי האגדה, בחיוך קל. כשהבודהא ותלמידו קאשייפא מחייכים זה לזה בהבנה הדדית של שדר לא מילולי. אך במסורת הזן נראה כי אותה הגדה זוכה לפיתוח שבו המרכיב הדומיננטי הוא צחוק שלוח רסן, חזק שמרעיד את הגוף-נפש כולו…

״…אולי מבכל מסורת אחרת, הצחוק, ולא החיוך המנומס, זוכה בזן ליחס של כבוד, כמפגן ספונטני של ערות והבנה. לפעמים הוא ביטוי של רוח שובבות, או אולי אפילו רוח שטות, שאינה מבקשת משמעות ואינה מתחפשת למדרגה בדרך להישג גבוה יותר. אין היא מבקשת אלא לבוא לידי ביטוי….

״…בזן שהייה זו ברגע ההווה כפי שהוא, ללא התנגדות לשינוי, היא השחרור עצמו ולכן המופעים של בכי וצחוק, שהמוסכמות החברתיות מבקשות להסתיר לפעמים, באים אצל אנשי הזן בקלות יחסית, בדומה להתנהגות של ילדים. אחד מסיפורי הזן המופרסמים מספר על באיג׳אנג שהתייפח בקול. חבריו הנזירים שאלות אותו למהות העניין והוא הפנה אותם למורה הזן מאדזה. מאדזה שלח אותם בחזרה לבאיג׳אנג, שהפעם צחק צעוק רועם. כשתהו על פשר ההתנהגות המוזקה אמר להם באיג׳אנג:

אז בכיתי ועכשיו אני צוחק״

(עמ׳ 131-2)